Psa'him
Daf 3b
משנה: רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר וְאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּשַׁחֲרִית וּבִשְׁעַת הַבִּעוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא בָדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר יִבְדּוֹק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. אִם לֹא בָדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יִבְדּוֹק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד. לֹא בָדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד יִבְדּוֹק לְאַחַר הַמּוֹעֵד. וּמַה שֶּׁהוּא מְשַׁייֵר יַנִּיחֶנּוּ בְצִינְעָא כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו׃
Traduction
R. Juda dit: on examine, la veille au soir du 14 Nissan, le 14 au matin et au moment de la disparition finale; selon les autres sages, on ne procédera qu’à un examen, à l’un de ces moments, soit la veille au soir, soit le jour du 14, soit – en cas d’oubli – pendant la fête même de Pâques, soit au besoin après la fête (afin de ne pas mêler au pain qui sera permis l’ancien qui est interdit). Ce que l’on trouvera alors devra être mis de côté avec soin pour être brûlé, afin d’éviter un nouvel examen.
Pnei Moshe non traduit
מתני' רבי יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר וכו'. בגמרא מסיק אליבא דרבי יהודה דה''ק באחד מג' פרקים הללו בלבד בודקין ולאחר מכאן אם לא בדק שוב אינו בודק:
יבדוק בתוך המועד. בתוך ימי הפסח:
לאחר המועד. לאחר הפסח כדי שלא יתערב לו חמץ שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה. ואית דמפרשי בתוך המועד בשעה ששית שהיא מועד הביעור לאחר המועד עד שתחשך. וטעמיה דר' יהודה דס''ל לאחר זמן איסורו של חמץ לא יבדוק דילמא אתי למיכל מיניה וחכמים ס''ל דמכיון שכל עצמו מחזר עליו לשרפו לא חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה. והלכה כחכמים:
ומה שמשייר וכו'. קאמר בגמרא דשמא תטול חולדה בפנינו ויהא צריך בדיקה פעם שנייה לאותו הבית:
הלכה: אֵין חוֹשְׁשִׁין כול'. אָמַר רִבִּי יוֹנָה. הָכֵין צוֹרְכָה מַתְנֵי. מֵעִיר לְעִיר וּמֵחָצֵר לְחָצֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וּמִבַּיִת לְבַיִת. אִם חוֹשֵׁשׁ אַתְּ מֵעִיר לְעִיר אַתְּ חוֹשֵׁשׁ מֵחָצֵר לְחָצֵר. אִם חוֹשֵׁשׁ אַתְּ מֵחָצֵר לְחָצֵר חוֹשֵׁשׁ אַתְּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אִם חוֹשֵׁשׁ אַתְּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אַתְּ חוֹשֵׁשׁ מִבַּיִת לְבַיִת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. אֲפִילוּ כְמַתְנִיתָא אַתְיָא הִיא. אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵרְרָה חוּלְדָּה מִבַּיִת לְבַיִת וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם אִם כֵּן מֵחָצֵר לְחָצֵר וּמֵעִיר לְעִיר אֵין לַדָּבָר סוֹף׃ שֶׁאִם מִבַּיִת לְבַיִת אֵי אַתָּה חוֹשֵׁשׁ אַתְּ לֹא כָל שֶׁכֵּן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. אִם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אֵי אַתְּ חוֹשֵׁשׁ לֹא כָל שֶׁכֵּן מֵחָצֵר לְחָצֵר. אִם מֵחָצֵר לְחָצֵר אֵי אַתְּ חוֹשֵׁשׁ לֹא כָל שֶׁכֵּן מֵעִיר לְעִיר. 3b יְכוֹלִין הֵן כָּל יִשְׂרָאֵל לִבָדוֹק חָמֵיצָן כְּאַחַת.
Traduction
Selon R. Yona, il faut rectifier ainsi l’énoncé de la Mishna: d’une ville à l’autre, ou d’une cour à l’autre, ou d’un emplacement à l’autre, ou d’une pièce de la maison à l’autre (en commençant par l’endroit le plus éloigné); car si l’on éprouvait cette crainte entre une ville et l’autre, elle existerait à plus forte raison à l’égard de deux cours distinctes, ou de deux emplacements divers, et encore bien plus pour deux chambres d’une même maison. Selon R. Yossé, on peut conserver l’ordre de la version adoptée par la Mishna: ''on ne craint pas qu’une taupe traîne un fragment de pain d’une chambre à l’autre, ou d’une place à l’autre; sans quoi, il y aurait lieu de craindre qu’elle le déplace d’une cour à l’autre, ou même d’une autre ville, ce qui n’aurait pas de fin''. Or, si l’on ne craint pas ce déplacement d’une chambre à l’autre, à plus forte raison on ne le craint pas d’une place à l’autre; et si on ne le craint pas en ce dernier cas, il en sera à plus forte raison de même d’une cour à une autre, et encore bien davantage d’une ville à une autre; car, pourrait-on exiger que tout Israël procède à l’examen juste au même moment? L’on n’éprouve donc pas cette crainte.
Pnei Moshe non traduit
גמ' אמר ר' יונה הכין צריך למיתנייה מעיר לעיר וכו'. ר' יונה קשיא ליה לישנא דמתניתין שלא על הסדר נשנה דהא מדקתני מבית לבית וממקום למקום ע''כ דה''ק וממקום למקום בחצר דאי על הבית קאי איפכא הו''ל למיתני אין חוששין ממקום למקום בבית ומבית לבית וכו' וקס''ד נמי דר' יונה דמה דאשמעינן התנא דאין חוששין היינו לשמא הביאה החולדה מבית או ממקום אחר לכאן אחר שכבר בדק כאן ואי הכי כל סדר הלשון מסורס הוא שהרי מתחילה מביאה מעיר אחרת לזו העיר ואח''כ מחצר לחצר וממקום למקום בחצר ואח''כ מבית לבית והיינו דקשיא ליה דהכין היה צורכה למיתני אין חוששין שמא גיררה חולדה מעיר לעיר וכו' וכדמפרש ואזיל שהרי אם את חושש מעיר לעיר וכו' ואין לדבר סוף:
אמר ר' יוסי. דלא היא דא''צ להפוך סדר הלשון אלא אפי' כסדר שנשנה במתני' אתיא היא שפיר כדמסיק ואזיל:
אין חוששין וכו'. כלומר ועיקר פירושא דמתני' בענין החשש לא כדס''ד דר' יונה דהחשש מבית האחרת לבית זו וכן כולן דאי הכי הוה קשיא כדאקשי ר' יונה אלא דה''ק אין חוששין שמא גררה חולדה מבית זה שמכניסין בו חמץ וצריך בדיקה לבית אחר שאין מכניסין בו חמץ ויהא ג''כ צריך בדיקה. וכן ממקום למקום בחצר דא''כ מחצר ולחצר וכו' ואין לדבר סוף והיינו דקאמר אפי' כמתני' אתיא היא דהשתא לישנא דמתניתין על הסדר נשנה:
שאם מבית לבית אי אתה חושש וכו'. זהו אסוקי לטעמא דמילתא וכלומר שהרי אם באת לחוש לכך א''כ ניחוש גם כן שמא הביאה חולדה מבית חבירו שלא בדק לבית זה ויהא צריך בדיקה אחרת וכן ממקום למקום כו' אבל השתא שאין לחשוש שמא הביאה מבית זה לבית אחר אין אנו חוששין ג''כ שמא הביאה מבית שאינו בדוק לבית זה לשיהא צריך בדיקה אחרת וכשאי את חושש מבית לבית כ''ש שאי את חושש ממקום למקום וכו':
יכולין הן כל ישראל לבדוק חמצן כאחת. בתמיה וזהו עיקר טעמא למאי דמסיק וכדאמרן שהרי ודאי א''א לכל ישראל לבדוק חמצן בבת אחת ואם היינו חוששין מבית זה לבית אחר היינו חוששין ג''כ שמא הביאה מבית שאינו בדוק לבית הבדוק והיה צריך בדיקה אחרת ואין לדבר סוף:
הלכה: רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר כול'. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן. טַעֲמֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָה כְּנֶגֶד שְׁלֹשָׁה פְעָמִים שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה לֹא יֵ‍ֽרָאֶ֥ה לְךָ֛ שְׂאוֹר. וְהָֽכְתִיב תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְּׂאוֹר מִבָּֽתֵּיכֶ֑ם. בַּעֲשֵׂה הוּא. וְהָא כְתִיב שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאוֹר לֹ֥א יִמָּצֵא֭ בְּבָֽתֵּיכֶ֑ם. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. מִכֵּוָן שֶׁזֶּה צָרִיךְ לָזֶה וְזֶה צָרִיךְ לָזֶה כְּמִי שֶׁכּוּלָּן אֶחָד. לֹא יֵ‍ֽרָאֶ֨ה לְךָ֜. הָיִיתִי אוֹמֵר. הִפְקִיד אֶצְלוֹ יְהֵא מוּתָּר. תַּלְמוּד לוֹמַר לֹ֥א יִמָּצֵא֭ בְּבָֽתֵּיכֶ֑ם. אִי לֹ֥א יִמָּצֵא֭ בְּבָֽתֵּיכֶ֑ם הָיִיתִי אוֹמֵר. יִיחַד לֹו בָיִת יְהֵא אָסוּר. תַּלְמוּד לוֹמַר לֹא יֵ‍ֽרָאֶ֨ה לְךָ֜. הָא כֵיצַד. הִפְקִיד אֶצְלוֹ אָסוּר. יִיחַד לוֹ בָיִת מוּתָּר.
Traduction
R. Yohanan dit: R. Juda prescrit d’examiner trois fois, parce que la Bible exprime 3 fois la défense de ne pas laisser subsister de levain (Ex 13, 7) et (Dt 16, 4). -Mais n’est-il pas dit aussi (Ex 12, 5): vous débarrasserez le levain de vos maisons (n’est-ce pas un 4e précepte à ce sujet)? On n’en tient pas compte, parce que c’est un précepte affirmatif. Mais, n’est-il pas dit (d’une façon négative) que, pendant sept jours, il ne soit point trouvé de levain dans vos maisons (ib. 19)? -C’est que, répond R. Yossé, comme il y a une corrélation intime entre ces deux sortes de défenses, dépendant l’une de l’autre, elles forment en réalité une seule. Or, par l’expression isolée qu’il n’apparaisse pas à toi (12, 17), on aurait pu supposer qu’un dépôt (païen) de levain confié chez toi pourra être conservé (13)Casuistique de Ben-Ephraïm, section 1, n° 37.; c’est pourquoi l’autre expression, qu’il ne soit point trouvé de levain dans vos maisons (12, 19), le défend formellement. D’autre part, s’il y avait seulement cette dernière expression, on eût pu croire qu’il est interdit d’abandonner à cet effet au païen un emplacement quelconque de la maison, hors de la vue; c’est pourquoi il est dit (plus haut): à toi; et par conséquent il est défendu de conserver le dépôt de levain que voudrait faire un païen (dont on est responsable), mais il est permis de lui abandonner un coin hors de la vue.
Pnei Moshe non traduit
גמ' כנגד ג' פעמים שכתוב בתורה וכו'. כלומר ג' פעמים כתוב בתורה לא יראה לך תרי בפ' בא לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור וחד בפ' ראה ולא יראה לך שאור וכנגד אותן ג' ס''ל לר' יהודה שצריך ג' פעמי' לבדוק ולקמן מקשי על הא דר' יוחנן ומסיק דר' יהודה נמי לא בעי ג' פעמים בדוקא אלא באחד מג' פרקים הללו קאמר ומכאן ואילך לא:
והכתיב תשביתו וגו'. ולרבי יוחנן ליבעי רבי יהודה ד' בדיקות ומשני האי בעשה הוא ולא קחשיב אלא כנגד הלאוין:
מכיון שזה צריך לזה וכו'. כלו' מכיון דלא יראה לך ולא ימצא בבתיכם תרוייהו צריכי ללמד זה על זה כדמסיים ואזיל לקמיה כחד קרא חשיב דאלו נאמר לא יראה לך לחוד הייתי אומר אם הפקיד הנכרי חמץ אצלו מותר דלך כתיב ת''ל לא ימצא בבתיכם והרי הוא בבתיכם. ואי מלא ימצא בבתיכם הייתי אומר אפילו יחד לו בית להנכרי להניח חמצו שם יהא אסור דסוף סוף בבתיכם הוא ת''ל לא יראה לך שלך אי אתה רואה ולא של אחרים הא כיצד הפקיד וכו' דהכי תני בתוספתא פ''ב הפקידו אצלו אסור ומיירי שקיבל עליו אחריות והרי הוא כשלך ואם יחד לו בית מותר דכשיחד לו בית מסתמא לא מקבל עליו אחריות אלא אומר לו הרי הבית לפניך תניחו בחדר או בזוית זו הלכך אינו עובר עליו:
מִחְלְפָה שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי יוּדָה. דְּתַנֵּי. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. בּוֹדְקִין אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר. וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּשַׁחֲרִית. וּבִשְׁעַת הַבִּעוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים. אִם לֹא בָדַק אוֹר לְאַרְבָּעָה עָשָׂר יִבְדּוֹק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. צָרִיךְ לִבְדּוֹק שְׁלֹשָׁה פְעָמִים. מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַן בִּעוּרוֹ אַתְּ אָמַר. צָרִיךְ לִבְדּוֹק שְׁלשָׁה פְעָמִים. בְּשָׁעָה שֶׁהִגִּיעַ זְמַן בִּעוּרוֹ לֹא כָל שֶׁכֵּן. (לֹא צוֹרְכָה דְלֹא. לֹא בָדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יִבְדּוֹק בְּמוֹעֵד. צָרִיךְ לִבְדּוֹק שְׁלשָׁה פְעָמִים. מָה אִם בְּשָׁעָה שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַן בִּעוּרוֹ אַתְּ אָמַר. צָרִיךְ לִבְדּוֹק שְׁלשָׁה פְעָמִים. בְּשָׁעָה שֶׁהִגִּיעַ זְמַן בִּעוּרוֹ לֹא כָל שֶׁכֵּן.) לֹא צוֹרְכָה דְלֹא. אִם לֹא בָדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד יִבְדּוֹק לְאַחַר הַמּוֹעֵד.
Traduction
Il semble (d’après cette explication) que R. Juda se contredit lui-même, puisque dans la Mishna il dit: ''on examine la veille au soir du 14, le matin de ce jour et au moment du débarras final; selon les autres sages, si l’on n’a pas procédé à l’examen le soir, on le fera le matin, et, à défaut pendant la fête, ou même après''. Pourquoi donc R. Juda n’admettrait-il pas le triple examen à cette époque tardive? Car si l’on est tenu d’y procéder trois fois avant la limite finale, il devrait en être à plus forte raison de même au moment de la limite finale? C’est qu’en effet R. Juda n’exige pas un triple examen, et il s’oppose seulement à l’avis des autres sages, qui prescrivent d’examiner au besoin après la fête de Pâques, si ce n’était pas déjà fait, tandis qu’il ne le prescrit plus après la cessation de l’interdit.
Pnei Moshe non traduit
מחלפה שיטתיה דרבי יהודה דתני וכו'. כלומר לרבי יוחנן דמפרש טעמא דרבי יהודה כנגד ג''פ שבתורה וג' בדיקות בדוקא קאמר א''כ קשיא דרבי יהודה גופיה דידיה אדידיה להא דקתני בודקין אור י''ד וכו' וחכמים אומרים וכו' ומדקאמרי חכמים לא בדק אור ארבעה עשר וכו' לא בדק בתוך המועד וכו' ש''מ דרבי יהודה לית לי' לבדיקה משעת ביעור ואילך והשתא קשיא כדמסיים ואזיל:
צריך לבדוק ג' פעמים. כלומר לדידך דקאמרת דלר' יהודה צריך ג''פ בדוקא שיש להן רמז מן התורה וא''כ ק''ו מה אם בשעה שלא הגיע זמן ביעורו והיינו אור י''ד ושחרית י''ד אתה אומר צריך לבדוק ג''פ דקחשיב להו בהדי שעת הביעור כי היכי דליהוי ג' בדיקות בשעה שהגיע זמן ביעורו לכ''ש דליבעי ג' בדיקות ואמאי פליג רבי יהודה אדברי חכמים דלדידיה פשיטא הוא שאם לא בדק מקודם יבדוק בשעת הביעור ובתוך המועד ולאחר המועד כי היכי דלקיים ג' בדיקות:
לא צורכה דלא אם לא בדק וכו'. סיומא דהקושיא היא כלומר אלא ודאי דלר' יהודה נמי לא בעי ג' בדיקות בדוקא אלא בחד מג' פרקים הללו סגי ומה דפליג אחכמים לא פליג אלא אאם לא בדק בתוך המועד דקאמרי חכמים יבדוק לאחר המועד ורבי יהודה סבירא ליה שאם לא בדק קודם זמן איסורו שוב לא יבדוק כלל כדפרישית במתני' דגזיר דילמא בהדי דקא בדיק אתי למיכל מיניה:
Psa'him
Daf 4a
משנה: רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אוֹכְלִין כָּל חָמֵשׁ וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אוֹכְלִין כָּל אַרְבַּע וְתוֹלִין כָּל חָמֵשׁ וְשׂוֹרְפִין בִּתְחִילַּת שֵׁשׁ׃
Traduction
R. Meir dit: on peut manger du levain pendant les 5 premières heures du 14 Nissan (jusqu’à 11 h. du matin), et l’on brûle ce qui reste au commencement de la 6e heure. R. Juda dit: on mangera seulement pendant 4 heures (de crainte d’empiéter au delà), on suspendra pendant la 5e (sans que la jouissance en soit interdite aux animaux), et l’on brûle le reste au commencement de la 6e heure.
Pnei Moshe non traduit
מתני' ושורפין בתחילת שש. ואף על גב דמדאורייתא כל שעה ששית שריא כדמסיק בגמרא מדכתיב אך ביום הראשון תשביתו והראשון זה י''ד וכתיב אך חלק חציו לחמץ וחציו למצה רבנן הוא דגזור דילמא טעי וסבור על שביעית שהיא ששית אבל אחמישית לא טעי למימר על השביעית שהיא חמישית הלכך לר''מ מותר לאכול:
ותולין כל חמש. ואינו אוכל דלר' יהודה אדם טועה שתי שעות ודלמא יהא סבור על הז' שהיא חמישית ומיהו לשרוף אינו צריך ומאכיל הוא לבהמתו אבל ששית אסור אף בהנאה מדרבנן גזירה משום שביעית והלכה כרבי יהודה:
הלכה: רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר אוֹכְלִין כָּל חָמֵשׁ כול'. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָן מִדִּבְרֵיהֶן. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. מִשֵּׁשׁ שָׁעוֹת וּלְמַעֲלָן מִדִּבְרֵי תוֹרָה. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי מֵאִיר. אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָֽרִאשׁ֔וֹן. זֶה חֲמִשָּׁה עָשָׂר. יָכוֹל מִשֶּׁתֶּחְשָׁךְ. תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ. הָא כֵיצַד. תֶּן לוֹ לִפְנֵי שְׁקִיעַת הַחַמָּה שָׁעָה אַחַת. מַה טַעֲמָא דְרִבִּי יוּדָה. אַ֚ךְ בַּיּ֣וֹם הָֽרִאשׁ֔וֹן. זֶה אַרְבָּעָה עָשָׂר. יָכוֹל כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. תַּלְמוּד לוֹמַר אַךְ. הָא כֵיצַד. חֲלוֹק אֶת הַיּוֹם חֶצְיוֹ לְחָמֵץ וְחֶצְיוֹ לְמַצָּה. מִחְלֶפֶת שִׁיטָּתֵיהּ דְּרִבִּי מֵאִיר. תַּמָּן הוּא אָמַר. אַךְ לְרַבּוֹת. וְהָכָא הוּא אָמַר. אַךְ לָמָעֵט. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר אֶבְידַּוּמָא. מִיעֲטוֹ שֶׁאֵינוֹ בְחָמֵץ. רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר. לֹֽא תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ. עַל אֲכִילָתוֹ. רִבִּי יוּדָה אוֹמֵר. לֹֽא תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ. עַל עֲשִׂייָתוֹ.
Traduction
Voici les motifs de chacun de ces opinions: selon R. Meir, la 6e heure n’est interdite que par extension rabbinique (de crainte de confusion avec la 7e); selon R. Juda, cette 6e heure est interdite par la Loi. Le premier se fonde (16)Jér., (Sanhedrin 5, 3) ( 22d). sur ce qu’il est dit (Ex 12, 15): seulement, le premier jour, vous ôterez le levain etc., en appliquant ce jour au 15 Nissan (1er de la fête), la veille étant une extension; et ce n’est pas à dire que l’interdit commence seulement à la nuit du 15, puisque le terme seulement implique une exclusion anticipée, un surcroît d’interdit, savoir qu’il suffit d’une heure avant le coucher du soleil pour enlever tout levain. R. Juda entend l’expression de ce verset, au premier jour, dans le sens de ''jour précédent'', ou le 14; et non pas que dès ce jour entier le levain soit interdit, mais pendant une partie, en vertu du terme restrictif seulement, c’est-à-dire en partageant le jour en 2 parts, dont l’une admet encore la consommation du levain, et l’autre est réservée à l’azyme (à partir de midi). Est-ce que R. Meir ne se contredit pas? Tantôt il attribue au terme seulement un sens explétif, tantôt un sens restrictif (17)En Betsa, même série, 1, 10 ( 60d), il déduit de ce terme une restriction au sujet de ce qu'il est permis de faire les jours de fête, tandis qu'ici il l'applique à étendre la défense du levain au 14 Nissan.? -Ce n’est pas une contradiction, dit R. Samuel b. Abdima, puisqu’au sujet du levain également, c’est une sorte d’exclusion du 14 Nissan, que dès ce jour il soit interdit. R. Meir justifie aussi son opinion par ce verset (Dt 16, 3): tu ne mangeras pas de pain levé auprès de lui (de l’agneau pascal); c’est donc au moment de cette dernière consommation, à la nuit, que commence l’interdit. Selon R. Juda, cet interdit a lieu dès la préparation de l’agneau pascal (à partir de midi).
Pnei Moshe non traduit
גמ' ר''מ אומר וכו'. מפרש הש''ס במאי פליגי דר''מ סבר משש שעות ולמעלה מדבריהן הוא שאסור לאכול חמץ וכדדריש לקמן דלא מרבינן מקרא אלא שעה אחת קודם שקיעת החמה והלכך לא עבדי רבנן הרחקת כולי האי הואיל ועוקר איסור אכילת חמץ אחר חצות מיד אינו אלא מדבריהן ולרבי יהודה משש שעות ולמעלן מד''ת אסור והלכך עבדי רבנן הרחקה טפי וכל חמש אין אוכלין ולקמן פריך עלה:
אך ביום הראשון. תשביתו שאור מבתיכם וגו' זה חמשה עשר כדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא וגו':
יכול משתחשך. שאין ביעורו אלא משתחשך בארבעה עשר ויהא אוכל חמץ עד הלילה:
ת''ל אך חלק הא כיצד תו לו שעה אחת. לפני שקיעת החמה שיבערנו ומכאן ואילך קאי באיסור אכילת חמץ והיינו ביום הראשון כלומר סמוך ליום הראשון תשביתו:
אך ביום הראשון זה ארבע עשר. רבי יהודה ס''ל הראשון דמעיקרא משמע כדכתיב הראשון אדם תולד:
ת''ל אך חלוק את היום חציו לחמץ וחציו למצה. אך חץ היא בגימטריא דאח''ס בט''ע גי''ף דכ''ץ הח' במקום הא' והצ' במקום הך':
מחלפה שיטתיה דר''מ תמן אמר אך לרבות. כלומר בפסחים גבי חמץ דריש אך לרבות לאסור שעה אחת קודם שקיעת החמה:
וכא אמר אך למעט. בפ''ק דביצה דפליגי ר''מ ורבי יהודה במכשירי אוכל נפש בי''ט דרבי יהודה מתיר ולר''מ אסור כסתם מתני' דפ''ה דביצה ופ''ק דמגילה אין בין יו''ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד ומפרש בהאי תלמודא בפ''ק דביצה דלרבי יהודה דמתיר אף מכשירי אוכל נפש מרקידין ביו''ט ולמאן דאסר מפרש התם דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם אך הוא לבדו הרי אלו ג' מיעוטין שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד בי''ט אלמא אך למעט הוא:
אר''ש מיעטו שאינו בחמץ. כלומר ה''נ מיעוט הוא דממעיטנן כולי' יום י''ד מאיסור חמץ דלא תימא יום הראשון י''ד הוא לכך כתיב אך דאינו אסור אלא מקצתו ובשעה אחת קודם שקיעת החמה סגי:
ר''מ אומר לא תאכל עליו חמץ על אכילתו. השתא מפרש דקרא דלא תאכל עליו חמץ דכתיב גבי קרבן פסח מיתרצא לתרווייהו דמר דריש להאי קרא כטעמיה ומר כטעמיה דר''מ דס''ל אחר חצות אינו אסור מן התורה דריש לא תאכל עליו חמץ בשעת אכילתו דפסח היא שהקפידה התורה דאלו בשעת עשייתו לא נאסר חמץ ורבי יהודה סבר בשעת עשייתו קאמר קרא לא תאכל עליו חמץ שהוא אחר חצות שזהו זמן להכשר שחיטת הפסח:
רִבִּי יוּדָה אִית לֵיהּ [עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ. עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה עַל בִּיעוּרוֹ. עֲשֵׂה עַל אֲכִילָתוֹ. שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל עָלָי֥ו מַצּ֖וֹת. וְלֹא חָמֶץ. כָּל לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהוּא בָא מִכֹּחַ עֲשֵׂה. עֲשֵׂה. לֹא תַעֲשֶׂה עַל אֲכִילָתוֹ. לֹֽא תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ. עֲשֵׂה עַל בִּיעוּרוֹ. תַּשְׁבִּ֥יתוּ שְׂאֹ֖ר. לֹא תַעֲשֶׂה עַל בִּיעוּרוֹ. שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים שְׂאוֹר לֹ֥א יִמָּצֵא֭ בְּבָֽתֵּיכֶ֑ם.
Traduction
Aucun de ces versets n’est inutile, selon R. Juda: il applique un précepte affirmatif et une défense négative à la consommation, comme il y a la même série de préceptes pour l’ordre d’enlever tout levain. Ainsi, pour l’interdit d’en manger, il est dit (ibid.): pendant 7 jours tu mangeras des pains azymes auprès de lui, non du pain levé; or, une défense déduite d’un précepte affirmatif équivaut à un ordre affirmatif; la défense négative de ce même sujet est contenue dans l’expression ''tu ne mangeras pas de levain auprès de lui''. Pour l’ordre d’enlever tout levain, le précepte affirmatif est renfermé dans les mots ''vous enlèverez tout levain'', et la défense négative dans ceux-ci: ''que pendant 7 jours on ne trouve point de levain dans vos maisons ''.
Pnei Moshe non traduit
רבי יודה אית ליה עשה ול''ת וכו'. כלומר דהש''ס מתרץ דלא תיקשי הא לרב יהודה דדרי' ליה מקרא דאך דמן התורה אסור באכילת חמץ מאחר חצות א''כ קרא דלא תאכל עליו חמץ למה לי דבשלמא לרבי מאיר ל''ק למה לי האי קרא דהא איהו נמי דריש מאך לאסור שעה אחת קודם שקיעת החמה ועליו דריש על אכילתו ולמה לי הא ממילא נפקא דהרי כבר אסור מקודם שקיעת החמה דהא ליתא משום דאיכא לתרוצי אליבא דרבי מאיר דאי לאו קרא דלא תאכל עליו חמץ לא הוה דרשינן מאך לאסור שעה אחת קודם שקיעת החמה משום דה''א קרא דאך איצטרך לאסור משתחשך גופיה דאי לאו קרא דאך לא הוה ידעינן כלל דמשתחשך אסור דימים כתיב ולדידיה יום הראשון חמשה עשר היא והשתא דכתיב האי קרא דלא תאכל עליו שפיר הוא דדריש יכול משתחשך סגי ת''ל אך חלק לחסור שעה אחת קודם שקיעת החמה אלא לרבי יהודא דס''ל יום הראשון זה ארבע עשר ואי לאו אך הוה אסרינן כל היום ארבעה עשר ומיהו מחצות ולמעלה שפיר נפקא לן דאסור וא''כ לדידיה קשיא הלכך מפרש הש''ס דלרבי יהודה נמי לא תקשי דקרא איצטריך ליתן עשה ול''ת על אכילת חמץ בשעת עשיית הפסח וכלומר משעת עשיית הפסח עד אחר שבעת ימים עובר בעשה ול''ת על אכילתו וכן נמי עובר בעשה ול''ת על ביעורו משעת עשיית הפסח ואילך כדמפרש ואזיל:
עשה על ביעורו. שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וקאי בעשה דתשביתו מזמן עשיית הפסח כדדריש רבי יהודה וילפינן השתא נמי דבאותו זמן קאי ג''כ בל''ת על ביעורו דכתיב הכא שבעת ימים וגו' וכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם מה התם גבי עשה דתשביתו אחר חצות י''ד הוא בכלל כדלעיל אף כאן גבי ל''ת מאחר חצות הוא בכלל:
וּמַה שֶּׁהוּא מְשַׁייֵר יַנִּיחֶינּוּ בְצִינְעָא כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו׃ כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. כּוֹפֶה עָלָיו כֶּלִי. כָּפָה עָלָיו כֶּלִי וְלֹא מְצָאוֹ. אֲנִי אוֹמֵר יָד נְטַלְּתוֹ. לֹא כָפָה עָלָיו כֶּלִי וְלֹא מְצָאוֹ. אוֹתוֹ הַבָּיִת צָרִיךְ בְּדִיקָה. אוֹ שְׁאָר הַבָּתִּים לֹא יְהוּ צְרִיכִין בְּדִיקָה. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. אָבַד כְּזַיִת מִן הַמֵּת בַּבָּיִת. בִּקְשׁוֹ וְלֹא מְצָאוֹ. הַבָּיִת טָהוֹר. לִכְשֶׁייִמָּצֵא. הַבָּיִת טָמֵא לְמַפְרֵעַ. הָדָא יָֽלְפָה מִן הַהִיא. וְהַהִיא יָֽלְפָה מִן הָדָא. הָדָא יָֽלְפָה מִן הַהִיא. הִיא אִיבֵּד הִיא הִינִּיחַ. וְהַהִיא יָֽלְפָה מִן הָדָא. אֵין לָךְ צָרִיךְ בְּדִיקָה אֶלָּא אוֹתוֹ הַבָּיִת בִּלְבַד. וּכְרִבִּי יוּדָה אֲפִילוּ אוֹתוֹ הַבָּיִת לֹא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה. נִישְׁמְעִינָהּ מִן הָדָא. אָמַר רִבִּי יוּדָה. מַעֲשֶׂה בְשִׁפְחָתוֹ שֶׁלְמִסִּיק אֶחָד בְּרִימוֹן שֶׁהִשְׁלִיכָה נֶפֶל אֶחָד לְבוֹר. וּבָא כֹהֵן אֶחָד וְהֵצִיץ לֵידַע מַה שֶׁהִשְׁלִיכָה. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְטִיהֲרוּ. 4a שֶׁדֶּרֶךְ חוּלְדָה וּבַרְדְּלֵיס לִהְיוֹת גּוֹרְרִין אוֹתוֹ. רַצָּה הִיא אַחַר הַבָּשָׂר. וְאֵינָהּ רַצָּה אַחַר הַפַּת. וַאֲפִילוּ תֵימַר. רַצָּה הִיא אַחַר הַבָּשָׂר וְאַחַר הַפַּת. בָּשָׂר גּוֹרֶרֶת וְאוֹכֶלֶת. פַּת גּוֹרֶרֶת וּמֶנַחַת. רַבֵּנִין דְּקַיְסָרִין בְּשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ. אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גֵרְרָה חוּלְדָּה. וּכְרִבִּי יוּדָה חוֹשְׁשִׁין.
Traduction
Ce que l’on trouvera alors devra être mis de côté avec soin'', est-il dit. Comment procède-t-on? On le couvre d’un vase, pour le mettre à l’abri de la nuit. Si, le matin, en retournant le vase, on ne trouve plus le fragment de pain déposé là, on peut supposer qu’une main d’homme l’a enlevé. Si ne l’ayant pas couvert d’un vase on ne le retrouve plus, suffit-il d’examiner l’appartement, sans aller au-delà, ou faut-il aussi examiner le voisinage, de crainte qu’une taupe l’ait entraîné là? On peut résoudre cette question d’après ce qui suit (14)Tossefta sur Toharot.: si dans une chambre un cadavre est déposé et qu’un fragment de la grandeur d’une olive se trouve avoir été enlevé, qu’ensuite l’on cherche en vain sans le trouvé, la pièce sera déclarée pure (on supposera qu’un homme impur l’a emporté); si on le retrouve plus tard, la chambre sera déclarée impure par effet rétroactif (pour tout ce qu’elle contenait alors). On a comparé entre eux ces deux cas, de la pièce impure et de l’examen pascal (en tirant des déductions réciproques de l’un à l’autre): ainsi, d’une part, il importe peu qu’un fragment de cadavre se soit perdu spontanément, ou qu’après l’avoir déposé là on ne le retrouve pas; il faut le rechercher si, dès l’abord, il n’avait pas été bien couvert (comme pour le levain). D’autre part, il n’est nécessaire d’examiner que l’appartement d’où ce morceau a disparu, sans chercher au delà. Mais, selon R. Juda, ne serait-on pas dispensé tout à fait de l’examen, même dans cette maison? C’est ce qui résulte du fait suivant raconté par R. Juda: la servante d’un batteur d’olives à Rimmon (15)Neubauer, p. 118. laissa tomber un avorton dans un puits; un cohen s’approcha de l’orifice afin d’examiner le sexe du rejeton et étudier (d’après cela) les divers cas d’impureté; heureusement pour le cohen, qui avait failli se rendre impur en couvrant le puits et en formant une tente sur ce cadavre, ce dernier avait disparu. Le cas fut soumis aux sages, pour savoir quel est légalement l’état du cohen: ils déclarèrent qu’il restait pur, parce qu’il est dans l’usage de la taupe d’entraîner ce qu’elle trouve et de le dévorer (Pourquoi donc n’admet-on pas le même principe pour la maison et ne la dispense-t-on pas de l’examen)? Il y a toutefois cette différence que la taupe court après la chair, non après le pain (de ce dernier, on pourra supposer qu’un enfant l’a enlevé); ou encore en admettant qu’elle entraîne aussi bien le pain que la chair, elle dévore seulement cette dernière, tandis qu’elle laisse ensuite le pain (il faut donc le rechercher pour le brûler). Les rabbins de Césarée expliquent au nom de R. Abahou qu’en principe on ne craint pas qu’une taupe entraîne l’objet; R. Juda éprouve au contraire cette crainte (aussi, dans la même maison, il prescrit la recherche).
Pnei Moshe non traduit
אני אומר יד נטלתו. כלומר תלינן באדם שנטלו ולא חיישינן לחולדה שהרי כלי היה עליו:
אותו הבית צריך בדיקה. דשמא חולדה נטלתו:
או שאר כל הבתים וכו'. דרך בעיא היא או דילמא חוששין אנו גם לשאר הבתים הסמוכין שמא גררה חולדה לשם ויהיו צריכין בדיקה הואיל והניחו ולא מצאו איתיילד כאן ריעותא ולא דמי למתני' דקתני אין חוששין:
נישמעינה מן הדא. תוספתא דטהרות אבד כזית מן המת מן הבית ובקשו ולא מצאו הבית טהור דתלינן אדם טמא נכנס לשם ונטלו:
לכשימצא. כלומר ואם נמצא אחר כך הבית מטמא למפרע לכל הטהרות שנעשו בין האבידה לבין המציאה שהרי היתה הטומאה שם אלמא דלאותו הבית הוא דחיישינן בלבד וכדמסיק ואזיל:
הדא ילפה מן ההיא וכו'. וקאמר הש''ס הרי נמצינו למידין חדא מחבירתה דהדא דין דטומאה דהתם ילפינן מן ההיא דבדיקה דהכא דהיא איבד היא הניח כלומר דלאו דוקא אם איבדה הטומאה ובקשו ולא מצא דתלינן באדם שנטלו אלא הוא הדין בהניח ולא מצאו תלינן באדם כדאמרינן גבי חמץ דאם כפאו בכלי והניחו ולא מצאו תלינן באדם שנטלו וההוא דחמץ ילפא מן הדא דטומאה שאין לך צריך בדיקה אלא אותו הבית בלבד ולא חיישינן לשארי בתים הסמוכים כמו דהתם לכשימצא אותו הבית בלבד הוא מטמא למפרע ולא חיישי' שמא גררה החולדה להטומאה לשארי בתים וחזרה יגררה לכאן:
וכרבי יודה. דלקמן אפילו אותו הבית לא יהא צריך בדיקה דאיכא למימר אפילו החולדה נטלתו אימר אכלתיה:
נישמיעינה מן הדא. כלומר והי רבי יהודה והיכא שמעינן ליה הכי וקאמר מן הדא דקאמר רבי יהודה וכו' ובא מעשה לפני חכמים וטהרו לאותו הכהן שדרך חולדה וכו' אלמא דתלינן שגררוהו משם ואכלו ודחי לה הש''ס דמההיא אין ראיה דסתם חולדה רצה היא אחר הבשר ולא אחר הפת:
ואפי' תימר. כלומר וא''נ אפ''ת שרודפת גם אחר הפת אפ''ה יש לחלק לפי שהבשר גוררת ואוכלת ולא משיירא מידי אבל פת גוררת ומנחת ואיכא למיחש אפילו לרבי יהודה:
רבנן דקסרין וכו'. כלומר ולא עוד אלא דשמעינן לרבנן דקיסרין דאמרין דרבי יהודה מחמיר טפי ופליג אמתני' דקתני אין חוששין שמא גררה חולדה ולרבי יהודה חוששין מפני שדרכה לגרור אלמא דמחלק רבי יהודה בין בשר לבין פת:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source